סיפורה של נולה

נעים להכיר,

שמי מור והכינוי שלי הוא נולה.

כך גם בחרתי לקרוא לבית שהקמתי עבורכם, בית לקולינריה ותרבות.

בשנת 2018 הקמתי את נולה אירועי תרבות וקולינריה בצלחת, לאחר שגרתי, חקרתי וטיילתי מסביב לעולם.

נולדתי בגליל העליון למשפחה ממוצא מרוקאי. בבית האוכל היה המרכז ותמיד היה מגוון גדול של אוכל.

אני זוכרת את סבתי, מאמא שתחיה מכינה הכל בעצמה, טוחנת את התבלינים, דופקת את הזיתים, מקלפת חומוסים ובעיקר מארחת ביד רחבה ומאכילה עשרות פיות ביום.

אני מאמינה שהכשרון עבר בגנים והגיע אלי.

קול קטן

כשהייתי בת 8 הורי התגרשו וגרתי עם אבא שלי, כבר אז התחלתי לבשל.
צפיתי בתוכניות בישול של אהרוני, קראתי ספרי בישול והתחלתי להתנסות במטבח.

בגיל 13 החלטתי שאני עוברת לפנימיית שטיינברג בכפר סבא, של האגודה לקידום החינוך. קול קטן בתוכי אמר לי שזה המקום בשבילי להתפתח ולגדול וכך היה.

גדלתי 6 שנים בפנימייה, רכשתי חברים שהם כמו משפחה, עצמאות וכלים לחיים.
כמעט בכל ערב הייתי מקדימה בשעה, נכנסת למטבח ומציקה לטבחיות המתוקות ושואלת איך אפשר לעזור.
בכיתה י"ב יש סופ"ש שלם שהבוגרים לוקחים פיקוד על הפנימייה ומנהלים אותה, ואני כמובן ניהלתי את המטבח והכנסתי מנות לתפריט שקיימות עד עצם היום הזה.

הדרך שלי

כאשר סיימתי צבא היה לי ברור שאני רוצה ללמוד משהו שקשור למזון אבל לא בישול, היה לי רעיון בראש שאם אלמד זה יחסום לי את היצירתיות.

בחרתי ללמוד הנדסת מזון בתל חי, לא חשבתי שאי פעם אעסוק בתחום, אמרתי לעצמי זאת עבודה פיזית, לא סקסי במיוחד ועוד שטויות שיש לילדה בת 20 בראש...

במהלך הלימודים נחשפתי לכל התעשיות כגון חלב, בשר, משקאות, שוקולד וכו'.. התאהבתי בתעשיית היין והחלטתי שאני נוסעת ללמוד ייננות באיטליה, לבסוף מצאתי את עצמי בהודו.

הבנתי שחוץ מהתשוקה לאוכל יש לי תשוקה עזה ללמוד על תרבויות וכמה שיותר שונות משלי.

הגעתי לצפון הודו וביליתי 6 חודשים עם מקומיים, בישלתי איתם, ישנתי אצלם בבתים ובעיקר חשבתי שאני כבר חלק מהם ומבינה את כל התרבות על בוריה.

משם עברתי לתאילנד ומצאתי את עצמי גרה חודש שלם אצל משפחה בקופנגן ומבשלת עם האמא את האוכל המקומי.

המסע הסתיים וחזרתי לארץ מלאת הודייה לעולם ובעיקר להודו על כל הטוב שחוויתי, על ההכרות שלי אותי מול העולם ובמיוחד שמאותו הרגע שהגעתי למדינה הקסומה הפסקתי לחיות בתודעה של השרדות.

מאות צ'אפטי ביום

תחושת ההודייה הגדולה שהיתה בי גרמה לי לחזור שוב כמה חודשים אחרי ולהגיד תודה.

בחרתי להתנדב ברישיקש בבית יתומים, גרתי שם חצי שנה בה למדתי את ההינדית, לקרוא ולכתוב, שם באמת חייתי כמו מקומית ואז הבנתי שבמסע הקטן שהיה לי קודם לא באמת הבנתי את התרבות ואת אשר על ליבם של האנשים.

בבית היתומים בישלתי 3 פעמים ביום, אני, הטבח והילדים התורנים.

אכלנו אוכל פשוט, מה שגדל בגינת הירק, ורידדנו מאות צ'אפטי ביום.

לאחר התקופה היפה הזו התחלתי את הקריירה שלי בשיווק ומכירות בינלאומי בתעשיית המזון, תחזקתי את האהבה שלי לתרבויות, טסתי לתערוכות במקומות שונים בעולם, הכרתי אנשים מרתקים ואכלתי במסעדות רבות וטובות ברחבי הגלובוס.

הקצוות נפגשים

יום אחד פנה אלי איש עסקים ישראלי דרך הלינקדין והציע לי להקים את החברה שלו בהודו.

צעירה ומלאת אנרגיות יצאתי להרפתקאה, רק בת 28 טסתי להודו אחרת לגמרי, להקים חברה שלא בתחום המזון אבל בהודו ולכן להצעה הזאת לא יכולתי לסרב.

זאת היתה משרת חלומות, התפאורה היתה מושלמת, חייתי בסרט בוליוודי עם חיי יום ולילה זוהרים במיוחד, אתם מבינים שבהודו הקצוות נפגשים ממש פנים מול פנים וכך בדיוק חוויתי אותה.

מהודו של הכפרים, האוכל הפשוט, האנשים הפשוטים עברתי להודו של העשירון העליון.

מסיבות קוקטייל מוגזמות, בית חלומות, נהג, מבשלת, מנקה ועוד שירותים שניתן לחוות בעיקר בהודו.

לאחר הפרויקט הזה חזרתי ארצה והמשכתי במקצוע שלי, בתקופה הזאת גיליתי את אהבתי לאיטליה, שם ביקרתי לפחות פעמיים בשנה, בחורף בצפון לצורך פעילות סקי ובקיץ כדי להתמנגל עם התרבות המרתקת הזאת ולאכול את האוכל הנפלא והקליל הזה של אנשי הדרום.

כך נולדה נולה

אז איך החלטתי להקים את נולה?

הפכתי לאמא של מיקה, הכל בזכותה.

כשהיא נולדה כל כך התחברתי לעצמי, לתשוקות ולרצונות שלי והיצירתיות שלי היתה בשיא.

שם הבנתי שכל מה שעברתי בחיים מהרגע שנולדתי ועד אותו הרגע הכין אותי לשליחות שלי בעולם הזה. להנגיש לכם קולינריה לצד סיפורי תרבות, אבל יותר מהכל כדי להראות לכולנו שהכל אפשרי, לא משנה מאיפה באנו ומי מאחורינו.

העיקר שיש לנו את עצמנו!

זה המסע שלי ואני אשמח להמשיך אותו יחד איתך.

שלך,

מור